הוכחת כשרות משפטית בעריכת צוואה


כיצד ניתן לוודא את הכשירות של אדם לפעולה משפטית? והאם ניתן לבדוק כשירות משפטית של מי שביצע פעולה משפטית לפני מותו? שני סיפורי מקרה על כשרות משפטית והערכתה.


פנו אלי ממשרד עורכי דין פלוני ובקשו שאחווה את דעתי לעניין מצבה קוגניטיבי של אישה, שלפני שנפטרה שינתה את צוואה וציוותה את כל רכושה רק לחלק מילדיה, וילדיה האחרים נושלו מצוואתה. בערך באותו זמן נתבקשתי על ידי משרד עורכי דין נוסף לבדוק את כששרוו המשפטית של אדם מבוגר ועררי, שמספר שנים קודם לכך מכר את ביתו ומגרשו, עבר להתגורר בדיור הציבורי ונסעד על ידי שירותי הרווחה.

בשני המקרים התעוררה השאלה, האם אדם היה כשיר לפעולה משפטית בעת ביצוע הפעולה? האם המנוחה שערכה את הצוואה והאדם שחתם על חוזה מכר הבינו את מהות הפעולה שהם מבצעים או שמא בעת ביצוע הפעולה היו נתונים תחת ליקוי קוגניטיבי ולא יכולים היו להבין את מהות הפעולה?

כיצד ניתן לקבוע כשרות משפטית לעריכת צוואה?

סעיף 26 לחוק הירושה קובע, ש”צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה – בטלה.”

על מנת לחוות את דעה מנומקת בעניין כשרותו משפטית של אדם, יש צורך לערוך בדיקה קוגניטיבית מקיפה, הכוללת תפקודים קוגניטיביים שונים ובהם מהלך החשיבה, תהליך קבלת החלטות, תובנה ושיפוט.

במקרים כגון אלו אין די בבדיקה פסיכיאטרית רגילה, שכן וגם קיומם של הפרעה נפשית או ליקוי קוגניטיבי מתון אינם פוסלים באופן אוטומטי את כשרותו של פלוני לבצע פעולה משפטית. כאן עולה צורך ברור לוודא שהאדם אכן מבין את השלכות הפעולה.

איגוד הפסיכיאטריה בישראל פרסם בשנת 1996 נייר עמדה, הקובע כי כל חוות דעת לעניין כשרותו של אדם לערוך צוואה בנוסף לפרמטרים המקובלים והקבועים לכתיבת חוות דעת פסיכיאטרית, תתייחס באופן ממוקד לתנאים המופיעים בסעיף 26 לחוק הירושה.

על מנת לתת מענה לערכאות המשפטיות בסוגיית הבנת טיב הצוואה, יש צורך לוודא שהאדם האמור מכיר את היקף רכושו; מכיר את היורשים – גם את אלו שנכללים בצוואה וגם את מי שהושאר מחוצה לה; מבין שהוא אכן עושה צוואה ומודע להשלכותיה ועושה זאת בצלילות הדעת. יש צורך לוודא ששיקולי החלטה של אותו אדם אינם נובעים מתכנים פסיכוטיים (מחשבות שווא או הזיות) ושככל שהוא לוקה בהפרעה נפשית, היא אינה מפריעה לשיקול דעתו.

בדיקת כשרות משפטית לאחר מותו של המצווה

במקרה ראשון – של המנוחה שנישלה חלק מילדיה מצוואתה – יצב בפני אתגר: לבצע הערכה משוערת על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה.

לפי נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ניתן לחוות את דעה לגבי הכשרות המשפטית והיכולת קוגניטיבית של מנוח אך ורק בתנאים הבאים:

א. אם המנוח היה בטיפולו של כותב חוות דעת;

ב. כאשר קיימים מסמכים רפואיים שמתייחסים למצבו הנפשי או הקוגניטיבי של המנוח במועדים סמוכים ככל האפשר למועד חתימתו של הצוואה.;

ג. כאשר נאסף מידע רפואי או אחר אודות המנוח, שיכול לתרום להבנה של מצבו ככל הניתן קרוב יותר למועד עריכת הצוואה.

במקרה דנן המנוחה לא נבדקה על ידי איש מקצוע טרם עריכת הצוואה והרישומים של תיקה הרפואי היו דלים למדי.
אלא שכאן נכנס לתמונה גורם נוסף: כידוע, קשישים זכאים לשירותי סיעוד מכוח חוק ביטוח לאומי ורבים מהם מבוטחים גם בביטוחי סיעוד פרטיים. הזכאות לשירותי הסיעוד מטעם גורמים אלו מותנית בבדיקה של מעריך מטעמם.
על כן, המלצתי לעורכי-הדין לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו להציג את סיכומי הבדיקות של אותם מעריכים.

מסיבות מובנות לא אוכל לפרט כאן את תוכן המסמכים, אך אציין שהמסמכים הרפואיים שהועברו לעיוני אפשרו לי לתת חוות דעת מנומקת , המבוססת על תיאור מפורט של מצבה הקוגניטיבי של המצווה בסמוך למועד עשיית הצוואה, ובכך לתת מענה לסעיף 26 לחוק הירושה.

במקרה השני, של האדם שמכר את רכושו, על אף שבדקתי בעצמי את הנבדק ובמועד הבדיקה מצבו הקוגניטיבי היה ברור, לא הוצגו מסמכים רפואיים המתארים את מצבו בסמוך למועד חתימת חוזה מכר , כך שלא היה באפשרותי לתת חוות דעת חד משמעית, אלא הערכה משוערת בלבד, המבוססת על מהלך המחלה הטבעי.